<h1>אבל אם אמר כך הלוה בפני עדים נתבטל השטר שביד המלוה לפי שכבר האמינו, ואם האמין לו וליורשיו אף הבנים נאמנים</h1>
<h2>דף מב.</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] ההוא דאמר ליה לחבריה (מימנת) [מהימנת] לי כל אימת דאמרת לי לא פרענה אזל ופרעי באפי סהדי אביי ורבא דאמרי תרויהו הא הימניה מתקיף (לה) [ליה] רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה. ופסקי רבואתא כרב פפא. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי אזל ופרעיה (באכפי) [באנפי] בי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימני כבי תלתא לא הימניה מתקיף ליה רב נחמן בריה דרב יהושע כי אזלינן בתר רוב דעות הנ"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי, אמר ליה כבתלתא ואזל ופרעיה באפי ארבעה כיון דנחית לדעות נחית. והכי קא (פסקא) [פסקי] רבואתא הלכתא. ויש מקשים כיון דאמרינן תרי כמאה ומאה כתרי הויא לה עדות מוכחשת וקיימא לן בעלמא (דדוקא) [דאוקי] ממונא בחזקת מאריה, ותירץ הרב בעל העטור ז"ל [מאמר חמישי נאמנות] דכיון דהאמינו כבתרי העדים שבאו להעיד שפרעו הם המוכחשים שהרי הוא (מכחישם) [הכחישם] פסלם לעדות זו, וזה אפילו במלוה על פה כל שכן במלוה בשטר דלא מצי להשביעו דשטר בחזקתיה כדקאי קאי, ודווקא כשהעידו שפרעו בפניהם אבל אם העידו שהמלוה הודה בפניהם שנפרע מהימני דלא מסהדי אפרעון אלא עליה דמלוה קא(י) מסהדי, כן כתב הריא"ף ז"ל בתשובה. ודמה אותה לעדים זוממים וכיון דאסהידו דאמר להו לא מצי מלוה למימר לא אמרי לכו. וכן דעת בעל העטור ז"ל ובעל החשן ז"ל בסימן (ע') [ע"א]. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו [הל' מלו"ל ה"ד] זה לשונו זה שהאמין המלוה כשני עדים מה תהיה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שבטל כל השטר שיש לו על פלוני או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה שקבל כל חוב שיש לו אצל פלוני. אבל הרב רבי ישעיה מטראני ז"ל [שבועות מ"א ע"ב] כתב שאפי' להודאה נמי פסולין אלא אם פרעו בפני בית דין וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ופרעיה קמן או הודה לו בפנינו דפרעיה, והרמב"ן ז"ל [בחי' שבועות מ"א ע"ב] חילק ואמר שאם אמר לו תהא נאמן לומר שלא פרעתיך אפילו הביא עדים והעידו שהודה בפניהם שנפרע אינם כלום לפי שהוא פסלם אבל אם המלוה התנה על הלוה ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופלוני והביא עדים שהודה בפניהם שנפרע נאמנין. ובספר (התרומה) [התרומות] [שער כ"ו ח"ד ב'] כתוב שאם באו עדים והעידו שמחלו נאמנין דמחילה מלתא אחריתי היא. והמדקדקין עושין שובר מכתיבת ידו של מלוה על שטר שיש בו נאמנות ותו ליכא למיחש למידי. ואם אחר שפרעו טען הלוה אני פרעתיך כאשר התניתי עלי אבל אני רוצה עתה שתשבע לי, כתב הרמב"ם ז"ל [הל' מלו"ל פי"ד ה"ה] שמשביעו היסת ואם הודה לו ישלם, וכן כתב בעל העטור, ובעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ע"א]. וכתב בעל (התרומה) [התרומות] ז"ל שמפני כך מועיל מה שכותבין בשטרות בלא שום שבועה קלה וחמורה לעולם שאז אין יכול להשביעו, [לא בתחלת הפרעון ולא בסופו, ואם כתב לו בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגולה שאף בגלגול אין יכול להשביעו] וכן כתב הראב"ד ז"ל ובעל העטור ז"ל. אבל הנאמנות אין מועיל לפטור מחרם סתם ומהדרת הראש ואפילו פטרו בפירוש, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, משום דלא האמינו לגזול ואם לא גזלו אין החרם חל ואם גזל יחזיר. וכתב הראב"ד ז"ל דנאמנות סתם לא מהני לאכחושי חד סהדא. והרא"ש ז"ל דחה דבריו בפרק הכותב [כתובות פ"ט סי"ח], וכן כתב בשם רבינו חננאל ז"ל דנאמנות סתם מהני כנגד עד אחד.
ולענין נאמנות אי בעיא קנין או לא. כתב הרמ"ה ז"ל דאי בשעת הלואה אתני לא בעיא [קנין] ובשלא בשעת הלואה בעיא קנין. והרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג ס"ה] כתב דלא בעיא קנין שהרי האמינו לפסול כל (ה)עדים שפרעו ותנאי שבממון קיים, ודאמי לאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני [ופלוני] שאין צריך אלא קבלה לבד, וכן כתב בעל התרומות [שער כ"ו ח"ג א'] דלא צריך קנין. ודינו של הרא"ש ז"ל קשה עלי שלפסול עדים לא בעי קנין דהא בקבלת פסול בעי קנין כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ג ע"א], ובאתן לך הויא מחלוקת דרבי מאיר ורבנן, ואף על גב דהלכה כחכמים הא אמרינן התם דדוקא לאחר גמר דין הוא דאין יכול לחזור בו, והכא אתן לך הוא וקודם גמר דין הוא ואם כן קנין בעי דבקנין אמרינן התם דאין לאחר קנין כלום. ובפרק הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] דאמרינן דמתנה שומר חנם להיות כשואל אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה קא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא [גמיר] ומשעביד נפשיה. דאף רבי יוחנן דאמר דלא בעי קנין דווקא בההיא הנאה. וקודם שלוה אמרינן בההיא הנאה דקא מלוה ליה גמר ומשעבד נפשיה אבל אחר שלוה במאי משעבד נפשיה, האלהי"ם אם לא בשנשלם הזמן ושאל ממנו שיאריך לו הזמן והתנה עליו הנאמנות דאז לא בעי קנין דאמרינן בההיא הנאה דקא מרחיב ליה זמנא גמר ומשעבד נפשיה, כך נראה לי לענ"ד, על כן נראין דברי הרמ"ה ז"ל נכונים.
תנן בפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"ב] כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה והבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורש[י] ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה. תוספתא [כתובות פ"ט ה"ה] אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה להם או שנתנה להם במתנה. [כתובות פ"ז ע"א] אמר רבא אמר רבי חייא בלא נדר ובלא שבועה הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה נקי נדר נקי שבועה בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה הכי קאמר לה מנקית משבועה שלח רבי זכאי למר עוקבא בין בלא נדר בין נקי נדר מנכסי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה מנכסיא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין [אותה] אמר רב נחמן אמר רב שמואל משום אבא שאול בן אמא מרים בין בלא נדר בין בלא שבועה בין נקי נדר בין נקי שבועה בין מנכסי בין מנכסיא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה נעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אמא מרים. וכתב הריא"ף ז"ל דדוקא בשלא פטרה בפירוש מיורשיו אבל כשפטרה בפירוש מיורשיו גובה בלא שבועה (כנ"ל) [כלל] כסתמא דמתניתין. אבל רבינו חננאל ז"ל ובעלי התוספות ז"ל פסקו דאפילו פטרה בפירוש מן היורשין נשבעת, וכן דעת בעל העטור [מאמר נאמנות]. והרא"ש ז"ל [כתובות פ"ט ס"ב] מגמגם בדבר ובספר החשן פסק (הריא"ף) [כריא"ף] ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות אישות [ה"כ]. ומיהו כפי מה שכתב בעל העטור ז"ל שלא אמרה רבינו חננאל ז"ל אלא בשאמר כך בלא כתיבה ובלא קנין אבל אם כתב אף על פי שלא קנו מידו או כשקנו מידו אף על פי שלא כתב גובה בלא שבועה אפילו מן היתומים. והכי מפ' בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ב] בהא (דרב) [דא"ר] עקיבא ינתנו ליורשים (שהנן) [שכלן] צריכין שבועה הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה שמע מינא שאם פטר הלוה למלוה לגבות בלא שבועה גובה מן היתומים שלא בשבועה. ואם כתב לו שהאמינו עליו ועל באי כחו יורשיו בכלל באי כחו הן. וכן כתב רי"ף ז"ל בתשובה [סימן קמ"ח] דיורשין ומקבלי מתנה בכלל באי כחו הן, אבל אם אמר עלי ועל יורשי אין מקבלי מתנה ולוקח בכלל. והרמ"ה ז"ל כתב שאם לא אמר הבאים מכחו אלא הבאים ברשותו אין היורשין בכלל אלא מקבל ולוקח, ולא מסתבר לבעל החשן ז"ל [סימן ע"א]. וכתב הריא"ף ז"ל שאם כתב המלוה נאמנות ללוה שאם יטעון שפרע שיהא נאמן שאם מת המלוה ובאו יורשיו לגבות וטען הלוה פרעתי את אביכם נאמן ונפטר בשבועת היסת ואי פטר ליה אף משבועה מהימן אף בלא שבועה, והאריך בזה בהלכותיו וכתב שכך (סדר) [שדר] רבינו האיי גאון ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל [כתובות פ"ט סכ"א] שאם מת הלוה ואמרו בניו אבינו צוה לפני מותו ששטר שביד המלוה פרוע הוא אינם נאמנין לפי שלא האמין אלא את אביהם.
